הקשבתי, ונפל אצלי אסימון קטן, התעוררה בי שוב תחושה של שליחות: להביא את הסדרה שלנו לקהל חדש שאולי יוכל להיעזר בה.

כי סדרת רקלס אליביי היא קודם כול סדרה על ריפוי ועל אהבה; על אהבה משקמת, שמקדמת ריפוי, על תקווה. היא ממחישה את היכולת האנושית להתרומם מטראומה ולחיות חיים טובים ומאושרים. כל ספר בסדרה מתמקד בסיפורו של זוג אחד בלהקת רוק שעושה את דרכה למעלה – מדובר בצעירים וצעירות מרקעים קשים שנאלצים להתמודד במציאות מורכבת ולגייס כוחות נפש גדולים כדי להצליח לא רק בעולם המוזיקה, אלא בחייהם הפרטיים. וכאן נכנסת לתמונה האהבה ככוח מניע לרצות להשתפר; האהבה שדוחקת בהם להתמודד עם הבעיות המציקות, לקבל עזרה, להילחם.

אני חושבת ומקווה שהספרים יכולים לספק נחמה לקוראות וקוראים בתקופה הזאת ואפילו לעורר בהם מוטיבציה, כי למרות הכאב שמתואר בהם, זאת סדרה קלילה, רומנטית, כיפית. היא מדגימה צמיחה אחרי טראומה, ובעיניי זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאנחנו צריכות וצריכים עכשיו.

אפשר להשיג את הספרים בחלק גדול מחנויות הספרים הפיזיות והמקוונות, וגם כאן אצלנו באתר במחיר מיוחד.

אם מסיבה כלשהי לא הצלחתן להגיע לספרים, פנו אליי ואסייע.

באהבה,

מיכל

הפוסט צמיחה מתוך טראומה הופיע ראשון בלהד״ם

הפוסט איך לבחור ספר לתרגום בהוצאה? הופיע ראשון בלהד״ם

הפוסט דברים שלמדתי מרומנים – יוגה הופיע ראשון בלהד״ם

באנגלית זה קל: "We clink our glasses together, and down our shots". בעברית… פחות.

כדי לקבל תשובה ברורה ניג'סתי לכמה חברות ועמיתות מגניבות ממני וגייסתי למחקר גם את מכריי המעטים בני העשרים פלוס, את צאצאי המשפחה והחברים, וערכתי סקר קטן. סוף־סוף אני יודעת את האמת! להלן ממצאיי:

• דבר ראשון, המידה: כוסית הצ'ייסר (הישראלית) קטנה מכוסית השוט, ואפשר לומר ששני צ'ייסרים הם בערך שוט אחד. זה בסיסי. אבל בארצות הברית, שם מסתובבים חברי הלהקה שלנו, אין דבר כזה חצי כמות, ואילו כוס השוט הממוצעת קטנה מעט מכוס השוט בארץ. למעשה, היא משהו בין הצ'ייסר לשוט הישראליים.
• ומה עושים במשקה שבכוסית? מרימים את השוט (או הצ'ייסר) כדי לעשות לחיים ומורידים אותו לגרון כששותים מהכוֹסית בבת אחת בראש מוטה לאחור. יש הטוענים שלא עושים בו כלום, פשוט עושים אותו.

אבל! וזה אבל גדול, המשמעות המקורית של מילה צ'ייסר באנגלית בהקשר של שתייה היא אחרת, ועל כך אפשר לקרוא אצל עמיתי תומר בן אהרון: מרדף אינסופי. תקציר: הצייסר הוא המשקה ה"קל" ששותים אחרי השוט, למשל בירה או משקה פירות כלשהו.

אז מה עושים חברי להקת רקלס אליביי? ובכן, החלטתי שלא לעשות לוקליזציה לביטוי, והחבר'ה שלי פשוט מברכים ומורידים שוטים.

שימו לב: אם תלכו לפאב או לבר בארץ, סביר להניח שתזמינו צ'ייסר, ואם מישהי הייתה מעדיפה שחברי הלהקה היו עושים צ'ייסרים וזהו, תדעו שגם המגיהה שלי צידדה בפתרון הזה, והאחריות על המחדל כולה שלי.

***בטוחה שלא צריך להזכיר, אבל רק ליתר ביטחון: אם שותים לא נוהגים.***

הפוסט שוט או צ'ייסר? סוגיה בתרגום הופיע ראשון בלהד״ם

הפוסט גודל האהבה הופיע ראשון בלהד״ם

ספרות רומנטית זוכה כמעט תמיד ליחס מזלזל ומתנשא, בעיקר מצידם של מבקרים ומבקרות עילאיים שלא ממש מכירים את הז'אנר. מי שכן מכירה אותו יודעת שכמו בכל ז'אנר אחר, יש ספרים טובים יותר ופחות, מרגשים יותר ופחות, סקסיים יותר ופחות.

בפורומים שונים של קוראות וקוראים מתנהלים דיונים רבים בנושא הביקורת על הז'אנר עצמו, אך גם על הקוראות בו. רבות מהקוראות נוטות להצטדק על העדפות הקריאה שלהן ואף להסתיר את הבקיאות שלהן בז'אנר, ומשאירות את הזירה לאותם אלו שלא יודעים עליו כלום. למעשה, זו לא התנהלות חדשה והיא תועדה כבר לפני מאתיים שנה. הנה לדוגמה קטע הלקוח מתוך נורת'אנגר אבי, הרומן המקסים והמלבב של ג'יין אוסטן*:

הבה נניח למבקרים לגנות כאוות נפשם יצירות עתירות דמיון כגון אלה, לחשוק את שיניהם עם פרסומו של כל רומן חדש ולקונן על עולם הספרות הכורע תחת הררי הזבל. הבה לא נזנח זה את זה; כולנו מושמצים כאחד. יצירותינו אומנם הסבו הנאה רבה יותר ואמיתית יותר מכל היצירות בכל מגמה ספרותית אחרת, ובכל זאת אין סוגה מוכפשת יותר משלנו. אם מגאווה, אם מבורות ואם מנטייה אופנתית גרידא, רב מספרם של אויבינו כמעט כמספרם של קוראינו. הנה, אלף עטים גומרים את ההלל על […] אבל כולם כאיש אחד נוטים לפסול את כישרונם של מחברי הרומנים, להמעיט בערך מלאכתם וללעוג ליצירות שלזכותן מעידים רק הברק, השנינות וטוּב הטעם. "אינני מקוראי הרומנים; אני מעלעל ברומנים לעיתים רחוקות בלבד; אל תחשבו שאני נוהגת לקרוא רומנים; זה כתוב יפה, יחסית לרומן." זו שירת המקהלה. "ומה את קוראת […]?" "הו! זה רק רומן!" עונה […] הצעירה ומניחה את הספר מידה בהפגנת אדישות או בבושה רגעית […] משמע, זו רק יצירה שמתארת את נימי הנפש האנושית, שמפגינה היכרות עמוקה עם טבע האדם ומשרטטת אותו על כל צורותיו, שמפיחה בו חיים בשנינות ובהומור, ואת כל זה חושפת לעולם בשפה מובחרת. ברם, לו הייתה אותה עלמה שקועה בקריאת […] במקום יצירה פחותה שכזו, הרי הייתה מציגה את הספר בגאווה רבה ואף חושפת את שמו; אך קלושים הסיכויים שהייתה טורחת לקרוא ולוּ עמוד אחד מאותו […] שהרי הוא עוסק בדרך כלל בנסיבות חסרות כל שחר, בדמויות לא טבעיות בעליל ובנושאי שיחה שבימינו כבר אינם מעניינים איש; ושפתם, גם היא לעיתים מסורבלת עד כדי כך שאיננה מאירה באור חיובי את התקופה שבה זכתה לעדנה."

אכן, היו גם היו דברים מעולם, ואפילו אוסטן, שספריה עומדים במבחן הזמן כבר כמאתיים שנה ונחשבים לקלסיקות, זכתה לצקצוקים ולגלגולי עיניים על כתיבתה עד שנאלצה להציב מראה בפני מבקריה (בנימוס ובעילום שם) ולומר שהמלך עירום.

מאז השתנו אומנם האמצעים הטכנולוגיים וגם הסגנון והשפה, אבל המהות לא השתנתה בהרבה. ועם זאת, לתחושתי, הפריחה המחודשת שחווה הז'אנר בשנים האחרונות מאפשרת שינוי במגמה, וגם קמו לנו נשים אמיצות שלא חוששות למשוך את העדר לכיוונים קצת יותר נועזים. אני מקווה שאנחנו כהוצאה נהיה חלק מהשינוי הזה, ושכולנו נמשיך להתענג על הברק, השנינות וטוּב הטעם המצויים בשפע בספרות הרומנטית.

*כל זכויות התרגום שמורות להוצאת תמיר ולהוצאת אהבות. הספר תורגם על ידי אינגה מיכאלי, וגילוי נאות: אני ערכתי את התרגום.

ובינתיים, אני ממליצה לכן לרכוש את התרגומים החדשים המענגים לספריה של אוסטן באתרי ההוצאות וליהנות מהתבונה ומהרגישות של הכוהנת הגדולה של הספרות הרומנטית.

הפוסט הו! זה רק רומן! הופיע ראשון בלהד״ם

אז באמת למה?

שאלה טובה.

בלב ליבם של הדברים אני פשוט רוצה לעשות את מה שאני אוהבת, שזה לקרוא ולתרגם ספרים שלדעתי יש להם פוטנציאל להעניק לכן חוויית קריאה טובה ומיטיבה.

אני מאמינה גדולה בדעה שלתרבות הפופולרית יש תפקיד לא מבוטל בעיצוב התודעה שלנו, ושלספרות הרומנטית יש השפעה אדירה על הקוראות בגיבוש ההגדרות האישיות שלהן לאהבה ולדרכי הביטוי שלה. בפשטות, אני מאמינה בערך התרפויטי של הספרות הרומנטית!

הקווים המנחים של בחירת הספרים להוצאה הם התחושה שהסיפור מעוגן במציאות; עיצוב דמויות עגולות, אנושיות, לאו דווקא מושלמות – דמויות שעוברות תהליך, שמשפיעות אחת על השנייה, שלומדות ומשתפרות; הצגה של מערכות יחסים מעניינות וגם מחזקות ומעצימות.

הגישה שמנחה אותי בתרגום היא נאמנות למקור, למשלב הכתיבה, לחוויית הקריאה: לא להגביה אם אין צורך בהגבהה, לא להנמיך סתם כך, לנסות להעביר בשקיפות ככל האפשר את החוויה שחוויתי בעת הקריאה במקור.

אני מקווה שתהיו שותפות לדרך ושתאהבו את הספרים שלנו.

הפוסט אז למה לי הוצאה לאור עכשיו? הופיע ראשון בלהד״ם