מספר עמודים: 368 עמודים
המחיר המקורי היה: ₪98.₪40המחיר הנוכחי הוא: ₪40.
"את יודעת שמי שכותב שירים שופך את הלב שלו על הדפים. המחברת שלו מלאה בדם."
מוזיקאי שרוט? אני בטוחה שאם אחפש את צירוף המילים הזה בגוגל, התמונה שלו תופיע ראשונה. קרוּ כותב ושר, כמוני. הוא יוצר מוזיקה בתשוקה, באובססיה. המילים האצורות במחברת שלו מלאות בכל כך הרבה כאב, שאולי אין לו תקנה. חברי הלהקה שלו, רֶקלֶס אָליבַּיי, הציעו לי להצטרף אליהם, אבל הוא הסתייג. מה הבעיה שלו? ועכשיו הנוכחות שלי בלהקה מעוררת את האובססיה התמוהה שלו, ואני חוששת שעוד פעם הסתבכתי בסיפור שגדול עליי.
המילים והשירה הן מפלט גם לבְּרִי וגם לקְרוּ, וכשהם יחד האנרגיה ביניהם מחשמלת והיצירה שלהם משתבחת. הם נוגעים בהצלחה, אבל כל אחד מהם יצטרך לעשות כברת דרך כדי שיוכלו לממש אותה.
רקלס אליביי – המילים הוא סיפורו של זוג צעיר שהאהבה נוטעת בו כוחות להתמודד עם העבר ולמלא את ההווה ואת העתיד בתקווה. הספר עומד בפני עצמו ויכול להיקרא בנפרד או כחלק מסדרת רקלס אליביי.
סמנתה כריסטי משתייכת לנבחרת סופרות רבי המכר של אמזון. היא כותבת רומנים עכשוויים על אנשים בעלי רגשות עמוקים הזוכים להזדמנות שנייה לאהבה.
ביקורות מקוראות
"סיפור סוחף והמהפנט מהשורה הראשונה" [הילה]
"אהבתי במיוחד את התפתחות הדמויות, דמויות עגולות שלא נשארו באותו המקום סטטית וזזו עם העלילה והתפתחו, גדלו ונרפאו." [אורלי]
"המוזיקה שזורה לאורך כל הספר והיא יפהפייה ונוגעת" [ענת]
" ניכרת ההשקעה שנעשתה כדי להניח בין ידי הקוראים מוצר מהודק." [איה]
בְּרִי
לכל אחד מאיתנו יש טקס קבוע משלו לפני ההופעות. אדם וקולין מתמסטלים. קורט מזיין את אחת הגרופיות או אפילו מישהי מהצוות, אם אין לו אופציה אחרת. לואיס מתפלל – כאילו השעה הזאת תכפר על כל שאר החטאים שלו במשך היום. אני – אני יושבת בחדר ההלבשה שלי ומקשיבה ללהקת החימום.
אני מסתכלת סביבי על החדר הקטן. הוא רק טיפה יותר גדול מארון בגדים, אבל לפחות יש לי חדר משלי. אני זמרת הליווי היחידה, אז אני לא צריכה לחלוק אותו עם אף אחד אחר. מזל, כי גם אם עשיתי את זה כבר שלושים וארבע פעמים, אני עדיין נלחצת לפני כל הופעה.
אני נשכבת על הספה הקטנה ונזהרת לא להרוס את התסרוקת או לקמט את השמלה. אני שואפת עמוק, מחזיקה את האוויר בפנים, סופרת עד חמש ואז נושפת אותו לאט. למדתי את השיטה הזאת מאחי בְּרֵט, ואני עושה את זה בכל פעם שאני לחוצה.
אני חושבת על הפגישה שתהיה לנו בעוד כמה שבועות, כשאחזור לניו יורק להופעות שיחתמו את הסיבוב הזה, ומחייכת. אני מתרגשת מהמחשבה שהוא יבוא לראות אותי מופיעה, שהוא יראה אותי על הבמה עם אחת מלהקות הרוק הכי מצליחות בעולם: וַייט פּוֹיְזֶן.
עברו כמעט שלושה חודשים מאז שהסיבוב הזה התחיל, ואני עדיין לא מאמינה שהגעתי למעמד הזה. נשארו לנו רק עוד תשע הופעות, אבל לא ממש עצוב לי שזה נגמר, כי אדם – הסולן של הלהקה והחבר שלי – הבטיח לי שאצטרף אליהם לסיבוב ההופעות הבא שיתחיל בעוד כמה חודשים. באירופה!
אני בוהה ברמקולים שמהם בוקעת המוזיקה בחדר. וואו. החבר'ה האלה ממש טובים. רוב להקות החימום טובות, אחרת הן לא היו מגיעות למעמד הזה, אבל הלהקה הזאת… אני לא יודעת מה בדיוק עושה לי את זה, אבל המוזיקה שלהם מרגשת אותי.
אני שולפת את הטלפון שלי ובודקת מי הם. רֶקלֶס אָלִיבַּיי. להקה של ארבעה בחורים מקומיים מקונטיקט. אני רואה שהם יחממו גם בשלוש ההופעות הבאות שלנו. מרשים. מעניין מה הם היו צריכים לעשות כדי לקבל ארבע הופעות. רוב ההרכבים הפותחים מקבלים הזדמנות אחת, במקרה הטוב שתיים.
אני צופה ביוטיוב בקליפ חובבני של אחד מהשירים שלהם וחושבת שהחבר'ה האלה ראויים למופע משל עצמם, אבל לא שמעתי עליהם עד עכשיו, ובעמוד הפייסבוק שלהם כתוב שהם מופיעים יחד רק שלוש שנים. זה לא הרבה זמן יחסית להרכב רוק.
הסולן שלהם הוא כריס רוּאִי, הכינוי שלו הוא קרוּ, והוא טוב. ממש טוב.
דפיקה על הדלת. ”חמש דקות!” צועקת איימי, והלב שלי מתחיל לדהור.
איימי היא אחת מאנשי הצוות שקורט שוגל לפעמים.
שוגל. אני די מחבבת את המילה הזאת, במיוחד כשהבנים אומרים אותה במבטא הבריטי שלהם. זה בעצם אומר שהוא מזיין אותה, רק לא נשמע כל כך מלוכלך.
המוזיקה נפסקת, לצערי. אני מבטיחה לעצמי שאוריד כמה מהשירים שלהם.
אני קמה ובודקת את האיפור שלי במראה. לפעמים אני לא מזהה את עצמי עם האודם האדום הבוהק, הצלליות המנצנצות והריסים המלאכותיים שממש מדגדגים לי את האף כשאני ממצמצת. אבל המראה שלי על הבמה לא בשליטתי. הוא החלטה שלהם בלבד. כבר ביום הראשון אמרו לי שהתפקיד שלי הוא להיות יפה, לא לזייף, לא למשוך יותר מדי תשומת לב ולרדת מהבמה במהירות. אני מושכת קצת את שמלת הפאייטים הזהובה הצמודה כדי לוודא שהיא מכסה לי את התחת – זה עוד עניין שהייתי צריכה להתפשר עליו כדי לקבל את התפקיד הנכסף ולהיות זמרת הליווי של אחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר של ימינו – ועכשיו אני נועלת נעלי עקב בגובה חמישה־עשר סנטימטרים וניגשת אל הדלת.
איימי מחכה לי. ציוותו אותה אליי. היא מוודאת שהשיער והאיפור שלי נראים כמו שהם אמורים להיראות, ומובילה אותי דרך מבוך המסדרונות של מאחורי הקלעים לפני כל הופעה ואחריה. התפקיד שלה מוגדר כעוזרת הפקה, אבל האמת היא שהיא פשוט מעריצה שהצליחה להשתחל לצוות של וייט פויזן כדי לעזור בסיבוב ההופעות. מצחיק שרוב עוזרי ההפקה שלהם הם בעצם עוזרות.
אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם כשהצטרפתי לסיבוב ההופעות הזה הוא שהגברים היחידים בצוות הם הבחורים שאמורים לסחוב את הציוד הכבד ולארגן את הבמה. כל השאר הן נשים. אם אתן שואלות אותי, אחד מהתפקידים שלהן הוא לשכב עם חברי הלהקה בכל פעם שאחד מהם רוצה לשגל.
פאתטי. אני מניחה שכל אחת מהן מקווה להפוך לחברה של איזה רוקיסט מפורסם בסופו של דבר.
לי היה מזל שאדם הסתכל עליי בכלל. זה קרה קצת אחרי שסיבוב ההופעות התחיל. הוא הזמין אותי לצאת איתו אחרי שש או שבע הופעות, משהו כזה. עד אז כבר הכרתי את הבנים די טוב, וידעתי שאדם סטיוארט אף פעם לא מזמין בחורה לדייט. הוא לא צריך לעשות את זה. לא כשיש כל כך הרבה איימיות בסביבה. אז כשהוא הזמין אותי הבנתי שזה עומד להיות שונה, וזה בדיוק מה שקרה. אנחנו יוצאים כבר חודשיים. אני, יוצאת עם הסולן של וייט פויזן.
איימי מושיטה לי את רשימת השירים של הערב. זאת כמעט תמיד אותה רשימה. ”כשאת יוצאת לשם תיזהרי לא ליפול במדרגה שמאחורייך.”
”תודה, ראיתי אותה קודם כשעשינו בדיקת סאונד.”
”ברור שראית,” היא אומרת בנימה מתנשאת.
איימי, כמו שאר הבנות בצוות, מקנאה בי על הקשר שלי עם אדם. בהתחלה ניסיתי להתיידד איתה ועם כמה מהאחרות, ואפילו הצלחתי, עד שהתחלתי לצאת עם אדם. עכשיו הן כמעט לא מדברות איתי, רק אם הן ממש חייבות. האמת, אני מופתעת שהיא בכלל הזהירה אותי מהמפגע הבטיחותי הזה. הייתי חושבת שהיא דווקא די תשמח אם אני אשבור רגל או משהו כזה.
אנחנו חולפות על פני חדר ההלבשה של הבנים. הדלת שלהם פתוחה, והם מצטופפים יחד כמו שחקני פוטבול סביב הקוורטרבק שלהם לפני העלייה למגרש. הם צועקים משהו יחד ואז מורידים שוטים.
אדם רואה אותי וקורץ אליי, ואני מפריחה אליו נשיקה באוויר.
לא הייתי חולמת אפילו להיכנס לשם לפני הופעה. מההתחלה אמרו לי במפורש שאסור לי להתקרב אל חברי הלהקה לפני הופעה, אלא אם מישהו מהם מזמין אותי. כמעט כל הסטריאוטיפים ששמעתי על להקות מפורסמות התבררו כנכונים: הסמים, המסיבות הפרועות, העבירות על החוק שהרשויות מעלימות מהן עין, והנשים.
אני נאנחת וחושבת שזכיתי בלוטו בכל מה שנוגע לאדם. הוא לא צח כשלג, אבל הוא לא מתעסק עם הדברים הממש קשים כמו חלק מהאחרים.
ארבעה בחורים הולכים לקראתנו במסדרון, ואיימי ואני זזות הצידה. אני מזהה אותם מהסרטון שצפיתי בו ביוטיוב לפני כמה דקות. חיוכים מרוחים להם על הפנים, והם טופחים אחד לשני על הגב. אפשר לראות שהם בהיי.
”הייתם מעולים,” אני אומרת להם כשהם חולפים על פנינו.
”תודה,” הם עונים.
”בהצלחה גם לך,” אומר לי אחד מהם, נראה לי שהוא הגיטריסט.
אני שומעת אותם יורדים אחד על השני בהתרגשות כשהם מתרחקים במסדרון. אני לא מאשימה אותם. זה בטח היה הקהל הכי גדול שהם הופיעו לפניו עד עכשיו. בהתחשב במה ששמעתי, זאת יכולה להיות הפריצה הגדולה שלהם.
איימי מובילה אותי אל צד הבמה. אנשי הצוות עושים את הסידורים האחרונים על הבמה, ואני מציצה לעבר הקהל. גם הפעם האולם מלא לגמרי. וייט פויזן מופיעים לפני אולמות מלאים כבר שמונה שנים ברציפות.
אני זוכרת ששמעתי אותם כשהייתי בת ארבע־עשרה, ועכשיו אני אחת מהם. אהמממ, בערך. זה הזוי.
יד מטפסת במעלה החצאית הקצרה שלי ותופסת לי את התחת. אני מסתובבת ומתכוננת להחטיף למי שזה לא יהיה.
”תירגעי, אהובה,” אומר אדם ותופס את היד שלי באוויר.
אני מושכת בחזרה את השמלה. ”לא ידעתי שזה אתה.”
הוא מחייך. ”מי עוד תופס לך את התחת?”
”אתה הדפוק היחיד שתופס לי את התחת,” אני אומרת בניסיון לא מוצלח בעליל לחקות את המבטא הבריטי שלו.
הוא צוחק.
”תגיד, שמעת את להקת החימום?” אני שואלת. ”הם מצוינים.”
הוא מקשיב לי רק בחצי אוזן ומסתכל מעבר לכתף שלי. ”מזוינים? גם לי יש כמה רעיונות מזוינים.”
”לא אמרתי שהם מזוינים, אמרתי שהם מצוינים. ממש טובים.”
הוא שותה משהו שמגישה לו בחורה צעירה עם מחשוף מכאן ועד להודעה חדשה. ”מה?”
אני מניחה אצבע על הסנטר שלו ומפנה את הראש שלו מהשדיים שלה בחזרה אליי. הוא מעיף את היד שלי ממנו בעצבים. ועכשיו אני מעוצבנת עליו כי הוא התעצבן עליי. למה לו מותר לנעוץ עיניים במחשוף של אישה אחרת?
”אני חושבת שאתה צריך להזמין אותם לאפטר פארטי,” אני אומרת.
הוא שוב שולח מבטים אל השדיים של הבחורה, ואני נשבעת שהוא חושב שאני מציעה לו להזמין אותם.
”אֶת להקת החימום,” אני מבהירה בתסכול.
”נפלת על הראש? האפסים האלה מעניינים לי את התחת. למה שאני אזמין אותם?”
אני מתרחקת ממנו קצת. ”כי גם אתם הייתם כמוהם, אדם. פעם, לפני הרבה זמן, גם אתם הייתם להקת חימום. הם טובים. כדאי לך להקשיב לחומר שלהם.”
הגבות שלו מתרוממות. פתאום הבעת הפנים שלו משתנה והוא נראה מתעניין. לא, בעצם זה לא עניין, אלא קנאה. ”הם לא באים. אל תזמיני אותם, ברי. אני לא רוצה אותם שם. יש לך מזל שאת מוזמנת.”
”אני יודעת. אתה לא מפסיק להזכיר לי את זה.”
”מה עובר עלייך?”
”כלום,” אני אומרת, ורואה את איימי מסמנת לי. ”בהצלחה בהופעה.”
הוא שולח אליי נשיקה באוויר כדי לא למרוח לי את האודם. ”אני תמיד מצליח.”
המילים שלו מהדהדות לי בראש. אני תוהה אם הוא תמיד היה שחצן, או שהפרסום הפך אותו לכזה. אני חושבת על הבחורים מרקלס אליביי. כשאמרתי להם שהם היו מעולים, נראה שזה ממש החמיא להם ושימח אותם.
אני שומעת את ההיסטריה של הקהל כשווייט פויזן עולים לבמה ומתחילים לנגן. אני אף פעם לא עולה יחד איתם. אני לא חלק מהלהקה.
”בואי,” אומרת איימי. ”את עולה עכשיו.”
אני עוצמת עיניים ונושמת כמה נשימות עמוקות כדי להירגע, ואז יוצאת אל הבמה והולכת בביטחון לעבר המיקרופון שלי, שנמצא במרחק חמישה מטרים מאחורי הלהקה. אני מחייכת חיוך ענקי, לא שמישהו ישים לב. הם לא מסתכלים עליי. אני מסתכלת על הקהל העצום ותוהה עוד פעם אם שלושת החודשים האלה יהיו חמש־עשרה דקות התהילה שלי, או שאולי צפוי לי משהו נוסף.
